החלטה בתיק רע"א 6872/10

א.                  בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ברלינר) מיום 12.9.10 בתיק ע"ו 6420-08-10, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על החלטות בית משפט השלום לנוער בקריות בתיק צ"א 16713-05-10; וכן הוחלט על העברת המבקש מהמרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל לאשפוז בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל בבת-ים. 

רקע והליכים קודמים

ב.                  השתלשלות ארוכה ועגומה: בחודש ספטמבר 2007 יצא המבקש, יליד 1995 (להלן הקטין), את הארץ יחד עם אמו (היא המבקשת, להלן גם האם) לטיבט, שם הידרדר מצבו הנפשי. בחודש מרץ 2009 שבו המבקשים ארצה, וביום 15.3.09 הועבר הקטין לאשפוז במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים זיו בצפת, על דעת אמו ותוך מעורבות פקידת הסעד, ואושפז שם משך שבועיים. בתאריך 30.3.09, משלא הוטב מצבו, החלה האם לגלות התנגדות לטיפול, והוא אושפז בכפיה בהתאם להוראת אשפוז שהוציא סגן הפסיכיאטר המחוזי. בהחלטת בית המשפט לנוער מיום 7.4.09 מונה המשיב 4 כאפוטרופוס לדין של הקטין וניתן צו המורה על אשפוזו. המבקשת התנגדה לטיפולים שניתנו לקטין, וביקשה לטפל בו בשיטה מסורתית טיבטית, דבר שגרם לחיכוכים רבים בינה לבין הצוות המטפל. בהמשך, נבדק הקטין על ידי מומחים שונים והועדה הפסיכיאטרית לילדים ונוער אף התכנסה בעניינו; לבסוף, ביום 5.5.09 המליצה הועדה להאריך את אשפוזו בשלושה חודשים נוספים. על סמך ההמלצה, החליט בית המשפט לנוער ביום 10.5.09 על הארכת צו האשפוז הכפוי בשלושה חודשים. על החלטה זו ערערה המבקשת בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. בפסק דינו מיום 12.7.09 בית המשפט (תיק ענ"א 10329-06-09 השופט עמית) הורה בית המשפט על הפסקת אשפוזו של הקטין בכפיה. והקטין עבר לבית אמו. בפסק הדין נקבעו סדרי דיווח על-ידי ד"ר פלשמן, שטיפל בקטין, וכן סדרי הערכה פסיכולוגית על-ידי פסיכולוגית בכירה, בפיקוח על-ידי פקידת הסעד ומעקב בית המשפט לנוער.

ג.                   ביום 12.5.10, כנראה לאחר אשפוז האם בבית החולים הפסיכיאטרי טירת הכרמל,  הורה בית המשפט לנוער בקריות (השופטת קרוואני) על הוצאת הקטין ממשמורת אמו והעברתו למשפחה אמנה, עד לדיון שנקבע ליום 24.5.10. בדיון מיום 24.5.10 האריך בית המשפט לנוער (השופטת קרוואני) את צו ההוצאה ממשמורת עד לתאריך 21.7.10, וכן נשלח הקטין לבדיקה פסיכיאטרית. ביום 12.7.10 נבדק הקטין - על פי החלטת בית המשפט לנוער - בחדר המיון של המרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל, נמצא שהוא במצב משברי והומלץ לאשפזו, בו ביום ניתנה החלטת בית המשפט לנוער המורה על אשפוז הקטין, והפסיכיאטר המחוזי הורה כי החלטה זו תבוצע במחלקת הנוער במרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל. יוער, כי בסעיף 8 לבקשה הנוכחית נטען שהמבקשת הגישה ערר לועדה הפסיכיאטרית המחוזית על החלטת האשפוז, אולם לא הובאו תימוכין לכך ולא הוברר מהו העוגן החוקי להליך זה. ביום 18.7.10, בהסכמת הצדדים, ביטל בית המשפט לנוער (השופטת קרוואני) דיון בבקשה לעיכוב ביצוע והורה, כי טיפול תרופתי ינתן לקטין רק באישור בית המשפט. ביום 19.7.10 המליץ מנהל המרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל על שחרור מאשפוז פסיכיאטרי למסגרת חליפית בהשגחה צמודה, ואשפוז במחלקת ילדים של בית חולים כללי; נקבע שאין מקום לאשפוז כפוי, מה גם שאין אבחנה סופית ועל כן גם אין טיפול תרופתי מתאפשר. ביום 21.7.10 המליצה הועדה הפסיכיאטרית המחוזית לילדים ולנוער , לאחר שמיעת כל הנוגעים בדבר, על אשפוז מלא של הקטין בבית חולים פסיכיאטרי לצורך אבחון וטיפול בהתאם לצורך. בהחלטתו מיום 27.7.10 הורה בית המשפט לנוער (השופט נאמן) על הארכת צו ההוצאה ממשמורת עד ליום 10.9.10, ועל העברת הקטין לבית החולים בנהריה לשם עריכת הבדיקות. ביום 29.7.10 החליט בית המשפט לנוער (סגן הנשיא ד"ר ארגמן) לעכב את ההחלטה מיום 27.7.10 עד לדיון ביום 29.7.10. ביום 29.7.10 הוחלט (מפי סגן הנשיא ד"ר ארגמן), בהסכמת הצדדים, שהקטין לא יועבר לבית החולים בנהריה, וזאת נוכח פניית בית החולים. כן נתבקש הפסיכיאטר המחוזי למצוא מסגרת מתאימה לקטין ולהורות על העברתו לשם. בהחלטתו מיום 5.8.10 נתן בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט שפירא), בהסכמת הצדדים, צו זמני להקפאת המצב עד לדיון בהחלטה על אשפוז הקטין והוצאתו ממשמורת אמו. כן נקבע כי אם יתעורר צורך דחוף למתן טיפול בשל סכנה לקטין או לאחרים, נתונה הרשות לצוות המטפל ליתן טיפול שכזה. ביום 18.8.10 התכנסה הועדה הפסיכיאטרית המחוזית פעם נוספת לדיון בעניינו של הקטין, והמליצה על המשך האשפוז תוך מתן טיפול תרופתי, ועל העברת הקטין לבית חולים אחר. בהחלטתו מיום 24.8.10 קבע בית המשפט המחוזי (השופטת קינן), כי כל טיפול תרופתי שלא בסייג שנקבע בהחלטה מיום 5.8.10 מהווה הפרת צו.

ד.                  ב-5.9.10 כתבו מנהל בית חולים טירת הכרמל והפסיכיאטר המחוזי לבית המשפט והמליצו על אשפוז במחלקה לאוטיסטים בבית החולים טירת הכרמל. כנראה נערכה ישיבה ב-6.9.10 בבית המשפט לנוער אך אין בידי פרטיה. ביום 12.9.10 ניתנה, לאחר דיון, ההחלטה נשוא בקשה זו, בעקבות ערעור האם על החלטות בית המשפט לנוער, בה הורה בית המשפט (סגן הנשיא ברלינר) על המשך אשפוזו של הקטין והעברתו לטיפול בבית החולים אברבנאל, כולל מתן האפשרות לרופאים שם לקבוע הסדרים בנוגע לטיפול בו. כן נדחה ערעור המבקשת על החלטותיו הקודמות של בית המשפט לנוער. לבסוף, נקבע כי פגישות בין הקטין לאמו יתאפשרו בהתאם למקובל בבית החולים, בכפוף לשיקול דעת הצוות המטפל. נתבקשה הערכה מסכמת עד 10.10.10 לבית המשפט לנוער, שידון בה ביום 26.10.10 (כפי שנקבע) או לפני כן. יצוין, כי בפתח הדיון בפני סגן הנשיא ברלינר, בתשובה לשאלת בית המשפט, צוין כי סבתו של הקטין היתה מאושפזת 17 שנה באבחון סכיזופרני ואמו אושפזה אף היא. כן אושר שאם הקטין ניסתה להוציא מראשו שבב אלקטרוני שסברה כי הושתל בו. גורמי מערכת הבריאות והאפוטרופוס לדין סברו כי יש לתמוך בעמדת הועדה הפסיכיאטרית המחוזית בעוד האם התנגדה. עוד יצוין, כי בקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה מייד נדחתה על אתר. לשלמות התמונה יוסף, כי בהחלטתו מיום 13.9.10 הורה בית המשפט לנוער (השופטת קרוואני) על הארכת צו ההוצאה ממשמורת למשך שלושה חודשים נוספים; וכן כי שאלת נזקקותו של הקטין לפי סע' 2 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960, נדונה בימים אלו בפני בית המשפט לנוער.

הבקשה

ה.                  מכאן לבקשה הנוכחית, שהוגשה ב-20.9.10. בה נטען, ראשית כי אשפוזו של הקטין מנוגד לחוק, כיון שבית המשפט סמך ידו על המלצתה של הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית שדנה בעניינו, ואולם זו לא לקחה בחשבון את האפשרות לטפל בו שלא בדרך של אשפוז. שנית נטען, כי זכות הטיעון של הקטין נפגעה, שכן לא ניתן לו בבית המשפט המחוזי להגיש חוות דעת רפואית מטעמו (מאת ד"ר פלשמן) ובכך נשללה ממנו הזכות להשיג על קביעות שברפואה של הועדה הפסיכיאטרית המחוזית. נטען, כי בכך שלא אופשר  לו להגיש חוות דעת זו נפגם אף עקרון השויון, דבר המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. שלישית נטען, כי החלטת בית המשפט קמא אינה לטובת הקטין שכן אשפוזו הכפוי, שולל את חרותו, שאל מולה יש לשקול אך ורק סיכון פיסי העלול להיגרם לו, וכל עוד לא נשקף כזה יש להעדיף את החרות.

ו.                    בד בבד עם בקשה זו, ביום 20.9.10 הגישו המבקשים הודעת ערעור (ע"א 6879/10) על חלקים מההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור כך שבקשת רשות הערעור הוגשה על ההחלטה להורות על המשך אשפוזו הכפוי של הקטין, ואילו הודעת הערעור הוגשה על ההחלטה על העברת הקטין לבית החולים אברבנאל ומתן האפשרות לצוות הרפואי ליתן לקטין טיפול תרופתי, וכן על זכות הטיעון, אף כי אודה כי ההבחנה בין שני ההליכים אינה נהירה לי.

ז.                    בנוסף, הוגשה בקשה לסעד זמני, לפיו עד לדיון בהליך שהוגדר על ידי המבקשים כערעור לא יינתנו לקטין טיפולים תרופתיים וכי המבקשת תוכל לבקר את הקטין. ביום 28.9.10 עתרו המבקשים להתיר צירוף תצהיר תמיכה בבקשה לסעד הזמני, וכן בקשה להורות כי הקטין לא יטופל בנזעי חשמל (להלן הבקשה השניה).

ח.                  בהחלטה מיום 21.9.10 הוריתי למשיבים להגיב לבקשה. כן נתבקשה התייחסותם לשאלה האם ההליך בע"א 6879/10 שכותרתו, כאמור, "הודעת ערעור" הוא בקשת רשות ערעור או ערעור בזכות. בהחלטה מיום 3.10.10 נתבקשה תגובת המשיבים לבקשה השניה.

ט.                  בתגובת המשיבים 3-1 ו-6 מיום 3.10.10 נטען בין היתר, כי הבקשה אינה מעלה שאלה ציבורית או משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, וכי הדיון כולו נסב על הפעלת שיקול הדעת הפרטני בעניינו של הקטין. לגופן של טענות המבקשים נטען, כי החלטת בית המשפט נסמכה על חוות דעתם של הועדה הפסיכיאטרית המחוזית, הפסיכיאטר המחוזי ופסיכיאטר מומחה לילדים ונוער. נטען, כי חוות הדעת ניתנו על ידי אנשי מקצוע מנוסים ובני סמכא אשר נהירים להם דרכי הטיפול, שהתרשמו ממצבו של הקטין במישרין ושלא נסתרה מעיניהם אף לא אחת מטענות המבקשים. נטען, כי כל הנתונים העובדתיים, הרפואיים והמשפטיים הרלבנטיים להחלטות היו פרוסים בפני בתי המשפט, הועדה הפסיכיאטרית המחוזית והפסיכיאטר המחוזי, וכי ההחלטות נתקבלו לאחר שיקול דעת ובחינת כל אפשרויות הטיפול. עוד נטען, כי למבקשים היתה הזדמנות הולמת להשמיע את טענותיהם בדבר אפשרויות טיפול אחרות בהליכים הרבים שהתנהלו בעניינו של הקטין (בפני שישה שופטים שונים), וכי המבקשים הופיעו בצוותא עם אנשי מקצוע מטעמם בפני שתי הועדות הפסיכיאטריות המחוזיות שהתכנסו בעניינו של הקטין. נטען, כי אף אם יונח, שנפל פגם כלשהו בהחלטות קודמות, נרפא זה בעקבות ההחלטה מיום 5.8.10 אשר הקפיאה את המצב עד לדיון בערעור שהגישו המבקשים. הוער, כי מאז אושפז הקטין לראשונה לא נתאפשרה, בשל התנגדות המבקשת, בדיקה מקיפה והולמת של מצבו. נטען, כי אשפוז הקטין נעשה כדין תוך איזון ראוי בין זכותו לחרות לבין זכותו לקבלת טיפול רפואי. לעניין סיווג ההליך נטען באשר להחלטה להעברת הקטין לבית החולים אברבנאל, כי זו נתקבלה כבר על ידי בית המשפט לנוער (סגן הנשיא ד"ר ארגמן) בהחלטתו מיום 29.7.10. נאמר, כי החלטה זו הקנתה סמכות לפסיכיאטר להורות על העברת הקטין, וכי העובדה שהעביר מכתב לבית המשפט המחוזי ולא העביר את הקטין ישירות לבית החולים נבעה מגודש ההליכים השיפוטיים, ולא בשל חוסר סמכותו לעשות כן. משכך, כנטען, היתה החלטת בית המשפט המחוזי משום דיון שני בעניין, ועל כן אין קנוי למבקשים ערעור בזכות. באשר להחלטה על מתן טיפול תרופתי נטען, כי החלטת בית המשפט המחוזי כללה החלטה בדבר דרכי הטיפול בקטין ולא נאמר בה דבר באשר למתן תרופות, ועל כן אין קביעה ספציפית בנושא. הוסף, כי שאלת מתן התרופות שלובה וכרוכה, מיניה וביה, בשאלת האשפוז אשר נדונה לא אחת - וכי כל ניסיון להפריד בין הנושאים נדון לכישלון.

י.                    בתגובת המשיב 4 נטען, בין היתר, כי המלצת הועדה הפסיכיאטרית המחוזית נתקבלה מאחר שזו התרשמה באופן מקצועי, כי לא ניתן לטפל בקטין אלא בדרך של אשפוז. נטען, כי זכות הטיעון לא נפגמה, שכן חוות הדעת בשמה טוענת המבקשת (מאת ד"ר פלשמן) היא מסמך מאוחר לישיבת הוועדה הפסיכיאטרית, ועל כן דינה כמסמך שלא הוצג בערכאה הדיונית, ובצדק לא נזקק לה בית המשפט המחוזי. נטען, כי הטענה שאשפוז כפוי אינו לטובת הקטין אינה נכונה ועתים, כמו במקרה זה, יש שאשפוז כפוי מיטיב את מצבו של אדם, בייחוד במקרה בו הקטין נמצא במצב התפתחותי לקוי, גופני ונפשי.

יא.               בתגובת המשיבים 3-1 ו-6 לבקשה השניה נטען, כי עד כה משיקולים רפואיים גרידא אין ניתן לקטין טיפול תרופתי, ואולם המשיבים הביעו התנגדות נחרצות לכל הגבלה של הצוות הרפואי המטפל או הצרת צעדיו. נטען, כי השיקול היחיד המנחה את הצוות הרפואי הוא טובתו של הקטין ושלומו. מכל מקום, המשיבים הודיעו כי לעת הזאת לא נשקל טיפול באמצעות נזעי חשמל, וכי הם מסכימים כי טיפול כזה, אם יישקל, לא יינתן אלא לאחר שתינתן למבקשת האפשרות לטעון בעניין. לגבי ביקורי האם נאמר, כי זו אכן מוגבלת בביקורים כעת (אם כי מעודכנת טלפונית על מצבו) אך כי אין לסטות מהחלטת בית המשפט שניתנה, ויש לאפשר לצוות הרפואי להחליט בנושא כחלק משיקוליו הרפואיים-מקצועיים.

דיון והכרעה

יב.                לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. אמנם, נושא אשפוזו הכפוי של אדם - לא כל שכן של קטין - מצריך בחינה זהירה ומעמיקה, ותיתכן העמדתו לבחינת ערכאה נוספת, אך עיון בחומר בו מדובר אינו מגלה פגמים בהחלטות שנתקבלו, המצדיקים התערבות בגלגול נוסף. השאלה העיקרית שבמחלוקת היא מהו סוג הטיפול שיקבל הקטין, שכן לית מאן דפליג כי נדרש טיפול, והצדדים חלוקים בשאלה האם בטיפול רפואי קונבנציונלי (הכולל לעת הזו אשפוז כפוי) סגי, או שמא יש לטפל בו בעזרת טיפול אחר שאינו לפי המסורת הרפואית המערבית. יוער, כי בית המשפט בהחלטתו נשוא בקשה זו קבע לוח זמנים ברור ומהיר (10.10.10) שעד אליו יאובחן הקטין ותינתן לערכאה השיפוטית - היא בית המשפט לנוער, הערכה רפואית מסכמת לגבי מצבו ולגבי דרכי הטיפול המומלצות.

יג.                 אשר לנושא הדיוני, איני סבור כי היה מקום להפריד בין בקשת רשות הערעור לבין הערעור. שני הליכים העוסקים באותו נושא עצמו. כך לגופם של דברים. לעניין סיווגו של ההליך בע"א 6879/10 שכותרתו, כאמור, "הודעת ערעור" מקובלת עלי עמדת המשיבים לפיה המדובר הוא בטענות אשר העלאתן בפני בית משפט זה טעונה רשות ערעור. ההחלטה להעברת הקטין לבית החולים אברבנאל אכן נדונה בשני גלגולים קודמים: בהחלטת בית המשפט  לנוער (סגן הנשיא ארגמן) מיום 29.7.10 נאמר "הנני מבקש איפוא מהפסיכיאטר המחוזי למצוא מסגרת מתאימה ולכשימצא את המסגרת יורה על העברתו של הקטין למקום המתאים"; זאת בנוסף להליכים בפני השופטת קרוואני (במיוחד) והשופט נאמן. הנושא נדון בשנית, כאמור, על ידי בית המשפט המחוזי. באשר להחלטה על מתן טיפול תרופתי, במקרה זה כלולה זו בהחלטה על מתן אפשרות לרופא לטפל. ואין זה סביר, כי משאושר טיפול רפואי יחולק הלה באופן מלאכותי לשלב אבחוני ולשלב טיפולי כאשר הללו, כבמקרה דנא, כרוכים זה בזה. הטיפול הרפואי אושר בדיוניהם הרבים של בתי המשפט למטה והדיון בו בבית המשפט המחוזי בהחלט עולה כדי גלגול שני, ואם בהחלטות הועדה הפסיכיאטרית עסקינן, ראו החלטת השופט מלצר ברע"א 9790/09 פלוני נגד הועדה הפסיכיאטרית המחוזית (לא פורסם). על כן יש לראות את ההליך בע"א 6879/10 כבקשת רשות ערעור, אציין שוב, כי ההליך כולל השגה על ריקון זכות הטיעון של הקטין, והתעלמות מחוות דעת ד"ר פלשמן מטעמו, וכן נטען כי ההעברה לבית החולים אברבנאל וביטול האיסור על מתן תרופות נוגד את טובתו, לא כל שכן אשפוז במחלקה לאוטיסטים.

יד.                ולעיצומם של דברים, מאחד אני את הטיפול בשתי הבקשות, שלכאורה יש ביניהן חפיפה ואין ביניהן חיץ של ממש: ברי כי לפנינו סיפור עצוב הנוגע בנימי הנפש, של קטין שבודאי אין ספק באהבת אמו אליו, אך הוא סובל מבעיות שונות; ספק רב מהי הדרך הנכונה לטיפול בו, שלא נמצאה עד הנה, ועל פני הדברים נראה כי הטיפול בבית אמו היה בעייתי, וגם עולם הרפואה לא מצא עד הנה (וכמובן אין לי מידע על הבדיקות בבית החולים אברבנאל עתה) את המפתח הנכון. אף הרופא מטעמו ד"ר פלשמן מציין בחוות דעתו מ-31.8.10 שצורפה לבקשת רשות הערעור 6782/10 ובה עיינתי, כלהלן: "אני רוצה לכתוב כאן בפה מלא: לדעתי ומתוך ניסיון של 35 שנה ברפואת ילדים ובפסיכיאטריה של הילד, מעולם לא ראיתי תמונה דומה לתמונה של [הקטין]- אינו מתאים לאף מסגרת אבחנתית שמוכרת במערב". מסקנותיו של ד"ר פלשמן הן כי אין הקטין סובל מסכיזופרניה ואינו מסוכן לעצמו ולזולתו, ואין מקום לאשפוז כפוי וזו - כנאמר - גם דעת הצוות בטירת הכרמל, ואין גם "אבחנה מערבית", ועל כן נחוץ אבחון פסיכולוגי שיקומי מקיף ללא אשפוז. אוסיף כי איני נכנס לפרטי התיאורים שבחוות הדעת השונות, לרבות של ד"ר פלשמן, לגבי הקטין, הנראה נחמד בתמונות שצורפו, כפי שכתבה השופטת קרוואני מהתרשמותה שלה, אך בלי ספק הוא זקוק לסיוע טיפולי של ממש. אוסיף כאן, כי בהליכים המרובים בפני בתי המשפט, בעצם קיומם ובתוכם, ניתנה אפשרות טיעון כראוי למבקשים. דומה, כי טענתם העיקרית של המבקשים היא, כאמור, כי אין מקום לאשפוז כפוי ויש לשחרר את הקטין למשמורת אמו. ואולם, את ההחלטה על אשפוזו של הקטין קיבל בית המשפט לאחר עיון בחוות הדעת של גורמי מקצוע, מתוך הידע המקצועי וניסיונם הטיפולי, ובעצם אין מחלוקת גם עם ד"ר פלשמן בדבר הצורך באבחון מקיף. ועל כן איני סבור כי יש פגם בכך שנעשה מאמץ אבחוני - שעדיין איננו יודעים את תוצאותיו - בבית החולים אברבנאל.

טו.               החלטה זו ניתנת ב-7.10.10. ב-10.10.10 אמורה להימסר לבית המשפט לנוער חוות דעת מומחי אברבנאל. אבקש, בהמשך להחלטת סגן הנשיא ברלינר, כי בית המשפט לנוער יואיל - ואני מקדים לו תודה - לקיים את הדיון מייד לאחר קבלת חוות הדעת, קרי, ככל האפשר בשבוע המתחיל ב-10.10.10. לדיון יוזמנו עורכי חוות הדעת וכן ד"ר פלשמן שיתאפשר לו לעיין בחוות הדעת. בית המשפט - שלפניו תונח גם חוות דעת ד"ר פלשמן - יחליט בעקבות שמיעת כל הנוגעים בדבר, וברי לי כי ההחלטה שלפניו קשה. איני נוטע מסמרות, אך יתכן שיש לשקול בעקבות חוות הדעת קונסיליום של כל הרופאים שבדקו את הקטין. כאמור איני נוטע מסמרות, ולבית המשפט לנוער מלוא שיקול הדעת.

טז.               רשמתי גם את תגובת המשיבים לבקשה השניה, לפיה לעת הזאת לא נשקל טיפול באמצעות נזעי חשמל, וכי אם יישקל טיפול כזה, לא יינתן אלא לאחר שתינתן למבקשת האפשרות לטעון בעניין. כן רשמתי הודעתם כי כרגע, משיקולים קליניים, אין ניתן לקטין טיפול תרופתי, והוא יישקל לפי צרכיו הרפואיים. נראה לי כי גם נושא זה ראוי שיעלה בבית המשפט לנוער, וכך גם נושא ביקורי האם שיש להידרש אליהם.